לרוב הדרך שבה הדברים מתנהלים זה שהם פשוט קורים. כלומר, קרה מקרה וההורה נדרש לעזרה, ואז אחד הילדים נרתם ומשם ממשיך תהליך התמיכה של הילד בהוריו.
אז נכון שבד"כ הדברים אינם מתוכננים – קורה ארוע שדורש עזרה, ונוצר מצב שהילד שטיפל בעניין ימשיך את הטיפול, ובד"כ יהיה גם הילד המטפל.
חשוב שהילד המטפל יעזר בשאר בני המשפחה, אבל כמו בכל "ארגון" – צריך מישהוא אחר שירכז וידע את כל הפרטים.
מומלץ לקחת רגע, ולהחליט לקבל על עצמי את התפקיד, ולא להיגרר לתפקיד. אני מניחה, שיגיע מצב של עומס בלתי אפשרי או צבירת כעסים על ההורה או יתר בני המשפחה, שאינם לוקחים על עצמם תפקידים (חלקיים או מלאים).
וברגע כזה חשוב מאוד ניהול עצמי. כלומר, אם אני חווה סבל, תסכול למשל על האחים שלי – רצוי להחליט לדון איתם באפשרות שלהם לקחת חלק במטלות אבל לעשות זאת בזמן מתאים לנהל שיחה, ולא תוך כדי ארוע ובכעס.
בעצם ילד שחש שהוא נגרר לתפקיד, ואינו מעוניין לבצע אותו – בהכרח יסבול, והסבל הזה יזלוג ליחסים עם ההורה ושאר בני המשפחה.
בזמן של קושי – רצוי להתנהל תוך הבנת המציאות, ואז כשהדברים נרגעים רצוי לנהל שיחה עם בקשות ספציפיות לגורמים הקשורים – במטרה לאפשר לכעס להתפוגג, ולבצע חלוקת מטלות טובה יותר להמשך.
כמובן, שילד שמרגיש נגרר ומחליט שאינו מעוניין להיות הילד המטפל – זה ממש בסדר, וניתן לתת את התפקיד הזה לבן משפחה אחר או גורם מטפל אחר.
מניסיון עם משפחות רבות אחרות – בד"כ ילד אחד יהיה הילד המנהל, ושאר בני המשפחה יקחו על עצמם דברים ספציפיים שהם אחראיים להם.
מתוך הבנה שברוב המקרים כך הדברים מתנהלים, יש לתת לילד המנהל את כל הכלים לבצע את תפקידו. והכי חשוב יש לזכור שהילד המנהל יעשה טעויות, ודרך הטעויות יתרחש תהליך למידה של ניהול תהליך הזיקנה שישתפר עם הזמן ככל הניתן.
